* שלושה דורות של משפחת ניצולי שואה * מעורר הזדהות ואמפתיה
משפחה אבלה יושבת שבעה: דויד, אחיו של הנפטר ואשתו מינה, ניצולי שואה
מהולנד; בתם הבכורה, רעיה, רווקה בת חמישים כמעט, אמנית מרדנית, המתאהבת
בגברים הלא-נכונים וחווה שוב ושוב פרידות קשות; הבן בנימין - שממשיך את העסק
המשפחתי, ובניגוד לאחותו הוא צייתן וקשור להוריו; אשתו, שאינה מסוגלת להתמודד עם ילדיהם; ושני הילדים-הנכדים: גילי בת ה-17, נערה סוערת, ענודת פירסינג ומשתמשת
בסמים, ואחיה הצעיר מתן, ילד מסוגר הסובל מאכילה כפייתית, ומהתעללויות מצד בני גילו.
ובנוסף לכל אלה - הנפטר - אחיו של הסבא דויד, שנותר רווק כל חייו, והוא מותיר אחריו ספר שכתב המגלה פרשיה אפלה בעברו, הקשורה לשואה.
הרקע והדמויות הם לכאורה נדושים, ואף סטריאוטיפים - ניצולי השואה ובני
הדור השני והשלישי, הנערה שיצאה משליטת הוריה, הילד השמן וכולי… ולמרות
זאת - הדמויות נגעו ללבי, אולי דווקא בשל תיאורי ההתלבטויות, הצער והכאב
שהם כה אמיתיים ומשכנעים, עד כי התקשיתי להתנתק מהקריאה.
כי על אף כל מאמציהם של הסבא והסבתא, שהקימו בתקווות גדולות, משפחה צעירה
במדינת ישראל, שנתנו לילדיהם כל מה שיכלו לתת מבחינה חומרית ונפשית, נראה
כי בשלב מסויים הדברים לא עלו יפה, ואף התקלקלו. כך, למשל מתוארת מינה
מנקודת המבט של בתה, רעיה: "ברור לכל שהדבר שאליו התמסרה מינה יותר מכל
הוא ילדיה, אבל הילדים הרגישו איך האהבה שלה אינה התשובה למשאלת הלב
שלהם. עמוק בתחתית אסירות התודה שלהם הם זיהו את הנתק הקטן אצלה: מתישהו
נפרמו לה חוטי החשמל והם הזדקרו ממנה כמו גדמים שלא מתחברים. תמיד היה
פער לא-נראה אך חיוני, של מילימטר, מול החוט החשוף שהושט לה מנגד… באמת
היו לה בפנים קילומטרים של חוטים והיא רצה לאורכם בעיוורון, בהתמדה חסרת
חמלה. אבל דווקא המילימטר הזה, המילימטר החסר, התברר כמילימטר הקובע."
ורעיה, שאינה יודעת אם החסר הזה הוא תוצאה מהשואה, או שאולי כלל אינו
קשור לכך (אולי אמה נולדה כך? ואולי כך נולדים כולם?), חוששת כי גם היא
ירשה את "המילימטר החסר" הזה, ונמנעת מללדת ילדים כדי שלא לשכפל אותו.
וכך גם בני המשפחה האחרים - כל אחד מהם נושא עמו תחושה של נתק או אשמה,
ומתמודד איתה לבדו, בין אם בהתרסה ובמרד, ובין אם בשקט ובהיחבא.
אהבתי לא רק את התיאורים אלא גם את המבנה של הספר: כל יום מהשבעה מוצג
מנקודת מבטה של אחת מהדמויות. וכך אנחנו רואים ומכירים אותה, קודם מבחוץ
- כפי שהיא נתפסת ע"י שאר בני המשפחה, ולאחר מכן מבפנים - כפי שהיא רואה
את עצמה, ואת האחרים.
ובסופו של דבר, על אף כל הנתקים וחוסר השלמות, הרי שהם דואגים זה לזה,
שכן הם משפחה, כפי שמבינה האישה היחידה שאינה שייכת למשפחה, הרואה אותם
מבחוץ, והיא אהובתו לשעבר של הנפטר: "הם בכל זאת פינו זמן להיות יחד, ועם
חלוף הימים הלכה והצטברה ביניהם איזו אחווה שהבנאדם משתוקק לחוש לפעמים.
אף שאיש אינו יכול לחיות את צערו של האחר, יש נחמה בידיעה שעוד מישהו
יודע שאתה סובל."
אזכורים נוספים של המחבר \ הנושא