tworead

על אהבה ומוות בברלין * אסוציאטיבי, קליל ומשעשע

"החיים המחורבנים האלה, לא יכול שזה כל מה שיש" אומר תומס, המספר, גרוש
ללא ילדים בן שישים שמתאהב באיריס, אישה נשואה הצעירה ממנו בעשרים שנה,
ועובדת כמעצבת גופי תאורה. בעברו היה פעיל פוליטי, ד"ר לפילוסופיה, נגן
וחבר בצוות בידור בבית מלון - וכיום הוא נושא הספדים.

מלבד העובדה שזה מקצוע שמרתיע אנשים, על תומס לייפות את
המציאות ולעוות אותה, כדי לנסות לחלץ משהו מנחם, מה שמחייב אותו לכושר
התבוננות ולאירוניה.

יום אחד, כשהוא נשכר להספיד מת, הוא מזהה את המנוח כחברו לפעילות חתרנית
פוליטית בשנת 1968 במערב ברלין, ומוצא בין חפציו פצצה שתיכנן להטמין.
מתוך נסיון להתחקות אחר חייו ומטרותיו של חברו לשעבר, הוא נזכר בימים
המהפכניים ההם, ממרד הסטודנטים ועד להווה, תחילת המאה ה21- בברלין
המאוחדת.

תומאס ספק מספר, ספק נואם כאילו הוא נושא הספד, אך בטון קליל ומשעשע.
הוא קופץ בין דמויות ותקופות, ובדרך משתף אותנו בדעותיו על קומוניסטים,
אימפריאליסטים, בורגנות, זיקנה, אירוטיקה, מוסר ומה לא.

אך הקטעים הכי יפים הם אלה המתארים באינטימיות ובעדינות נוגעת ללב, את
יחסיו עם איריס: "מתי, מתי התאהבת בי?" היא שואלת אותו, והוא מנסה להסביר
לנו למה היא מוצאת חן בעיניו- "היא שנונה להפליא והצחוק שלה…היא
סקרנית…היא משדרת בטחון עצמי אך גם פגיעות…"הוא נשכב לידה והיא
אומרת לו- "איתי לא תזדקן לעולם".